פעם הלכתי ברחוב צפוף בעיר אירופאית גדולה. אנשים חדורי-מטרה צעדו במרץ בשני הכיוונים. אבל הולכת רגל אחת בלטה מתוכם במעיל הירוק שלה. היא לא הביטה סביב, ואפילו לא הביטה במדרכה או ברגליים שלה. היא הביטה בטלפון. היא שלחה הודעה בזמן הליכה על מדרכה צפופה, והייתה במסלול ישיר להתרסקות איתי.
"תרימי את המבט. תרימי את המבט. תרימי את המבט," מלמלתי לעצמי בעודה מתקדמת לעברי. היא עמדה להתנגש בי, והמדרכה הייתה כל כך צפופה שלא היה לי סיכוי לזוז הצידה מבלי להתנגש במישהו אחר. עמדתי לחזור בקול רם על המנטרה שלי, "תרימי את המבט". ברגע האחרון, בדיוק לפני ההתנגשות, היא הרימה את המבט בתגובה מבוהלת. היא לא הייתה נוכחת מחשבתית, למרות שפיזית היא הלכה על אותה מדרכה כמו כולנו. היא הייתה כל כך שקועה בטלפון שהיא פשוט צעדה באופן אוטומטי.
לפעמים אנשי מקצוע צעירים מבקשים שאייעץ להם איך להגיע לדרגה מסוימת של הצלחה. נראה לי שהמסר העיקרי שלי מפתיע אותם משום מה. הנה מה שאני עונה להם:
למדו איך 'להיות כאן ועכשיו'. כשאתם עובדים, תעבדו. אל תבזבזו זמן בלדאוג לגבי מה שאתם עושים או לא עושים בזמנכם הפרטי. כשאתם לא עובדים, אל תעבדו! אל תתנו להסחות הדעת של העיסוק המקצועי שלכם למנוע מכם להיות נוכחים לגמרי בחיים האישיים שלכם.
קל לנו לשקוע בעיסוק כלשהו עד כדי כך שאנחנו לא מסוגלים להניח אותו ולהתמקד במה שנמצא לנו מולנו. זה בדיוק מה שאותה הולכת רגל צעירה עשתה רגע לפני שניתקה את עצמה מתוך העולם הווירטואלי והצטרפה למה שקורה סביבה במציאות.
כתבתי ספרים רבים. כשהתחלתי לכתוב, הייתי אב לילדים צעירים מאוד. ידעתי שאני רוצה להיות נוכח בערבים בזמן הבילוי המשפחתי שלנו, אז קבעתי את זמני הכתיבה שלי לאחרי שעת השינה שלהם. במקום לצפות בטלוויזיה או לקרוא, כתבתי במשך מספר חודשים בין 23:00 ל02:00 או 03:00 בלילה מספר לילות בשבוע. כשהספר הראשון שלי התפרסם, בתי שהייתה אז בת 8 נדהמה: "מתי הספקת לכתוב ספר? בכלל לא ידעתי שאתה כותב ספר!"
גם ההיפוך של אותו רעיון הוא נכון.
שאתם עובדים קשה על פרויקט או על יעד תובעני כלשהו בעסק שלכם, חשוב להישאר ממוקדים במשימה שהצבתם לפניכם. יש שלל הסחות דעת אפשריות. ראיתי אנשים שכשלו לחלוטין במשימה שלהם בגלל שלא הצליחו להיות נוכחיים עקב משהו אחר בחייהם שתבע מהם את תשומת הלב.
לאמא שלי הייתה גישה יעילה לדינמיקה הזו, שעוזרת לי כשאני צריך "להיות כאן ועכשיו", מול הסחות דעת שגורעות מהיכולת שלי להתמקד. היא הייתה אומרת, "שים את זה בצנצנת על המדף. כשסיימת, זה עדיין יהיה שם, ותוכל להוריד את הצנצנת ולהוציא את זה." אין כמו העצות של אמא, נכון?
אז המנטרה שלי "להרים את המבט, להרים את המבט" יכולה לשמש כדי להשאיר אתכם בהווה ולהתחיל "להיות כאן ועכשיו". אני מאמין שתגלו שאתם מנווטים בשבילי החיים, העבודה, הנטוורקינג וחיי המשפחה בצורה יותר עמוקה ועם הצלחה רבה בשלל תחומים.
